בלי להתכוון, פוסט הנצחת השואה בורשה ובקרקוב.

 זה בכלל לא הפוסט שתכננתי לכתוב היום, בחיי.

רציתי לכתוב לכם על מה לעשות עם הילדים בוורשה ורשימות של כל מיני דברים מגניבים לעשות שם ואני יודעת שחופש גדול והמון נוסעים ואתם באמת קוראים נפלאים ואני רוצה לתת לכם את כל התשובות שמגיעות לכם. אבל חזרתי מאימון והדלקתי טלוויזיה עד שהגוף יתקרר ובדיוק שידרו את "האשה בזהב" אז אמרתי שיאללה נראה כבר תוך כדי כל מיני סידורים אחרים עד שאני אתחיל לעבוד.

גטו ורשה

ואז קרה לי משהו שלא קרה לי בחיים מצפייה בסרט, לא סרט רגיל ולא סרט שואה – בכיתי! (וראיתי כל סרט שואה דוקומנטרי ולא דוקומנטרי, אני אשכרה מאלה שהלכו לראות את "שואה" של לנצמן בקולנוע). אבל מה זה בכיתי, התפרקתי לחתיכות והאמת שתוך כדי הכתיבה אני ממשיכה לבכות וזה כנראה ימשך לאורך כל הפוסט.

אולי כי היה לנו ארוע משפחתי השבוע, ובאמת היה ארוע מקסים אבל מה שהדהים אותי היה שיש כל כך מעט מאיתנו. תוך כדי הארוחה הוקרנו כל מיני תמונות על הקיר של הבניין בחוץ, כנראה מיצג אומנות כלשהו, ולרגע סתם היתה לי תחושה כזו שהוקרנה תמונה של כל מי שכבר לא איתנו, אלה שנרצחו, אלה ששרדו אבל כבר לא איתנו והם מציצים עלינו ואצלם צפוף ודמיינתי אותם יוצאים מהתמונה ומצטרפים אלינו לחגיגה.

כנראה הסצנה הסופית בסרט, כשמריה מבקרת בבית שגדלה בו ומדמיינת את עצמה חוגגת עם כל המתים, כנראה שזה מה ששבר אותי. כי מאז וורשה התחושה הזו שאני הייתי אמורה לחיות במקום אחר, (תחושה שנולדתי איתה), רק התחדדה יותר ויותר ואני מתחילה לתהות האם זו המשמעות של להיות דור שלישי, לשאת את המטען הגנטי הזה של תלישות, של געגועים למשהו שאתה לא יכול להגדיר.

ואני מסתובבת ברחובות ורשה בתחושה של זה-אמור-להיות-שלי, זה מרגיש כמו שלי, אז למה זה לא? ואז מופיע הפס הזה על הרצפה בכל מיני מקומות, הפס שמגדיר כמו בתוכנית ארכיטקטונית, את המקום שעברה בו החומה של הגטו, ואני יודעת שזה למה לא.

חומת גטו ורשה

חומת גטו ורשה:

אם יש משהו שאני מאד מעריכה בוורשה, זו הנצחת השואה שנעשתה בצורה מבריקה: אתה כל הזמן נע ונד בין שני יקומים מקבילים, זמן הווה וזמן עבר. אם אתה רוצה או לא רוצה, אתה לא יכול לשכוח, כי הפס הזה של החומה מלווה אותך כמעט לכל מקום ויש לו עוצמות, (בעיני), הרבה יותר חזקות מכל מונומנט גרנדיוזי – הוא פשוט לא נותן לך לברוח לרגע ממה שקרה שם.

אבל, יש שלוש נקודות במסלול החומה שהביאו את הדואליות הזו לעוצמות שיא מבחינתי:

הראשונה היא ברחוב ZLOTA 60, (הכניסה היא משם, צריך להכנס לתוך החצר הפנימית), זו פינה שנשאר בה חלק פיזי וממשי של החומה והדבר הכי מחריד הוא שהיא ממוקמת באמצע שכונת מגורים מסויידת ושלווה, כשכל החלונות פונים אליה. זאת אומרת שעשרות אנשים מדי יום ביומו מסתכלים מהחלון ורואים שאריות של גהנום. הם רואים משלחות שמגיעות להניח זרים, להתפלל, לבכות, מדי יום ביומו, והם עדיין גרים שם, עוברים שם בדרך למכולת, בדרך לקניון, בדרך למקדונלדס, בדרך לעבודה. הם חיים עם הסיוט שלנו 24 שעות ביממה. ומבחינתי יש בזה משהו מאד מנחם.

גשר המעבר בין הגטו הקטן לגטו הגדול

הנקודה השניה היא ברחוב  CHLODNA פינת ZELAZNA, זה רחוב מאד טרנדי ומגניב עם בתי קפה שמוציאים כסאות נוח לרחוב כשיש שמש, זוגות היפסטרים מטיילים בגינה עם הכלבים המעוצבים שלהם, זוגות גייז מטיילים עם התינוק החדש שלהם, יש המון תחושה של עושר ברחוב הזה, די ברור שיש בבניינים היפים האלה, (שמזכירים לי את מילאנו לפעמים),  גם דירות מאד יפות ומעוצבות מהמם. אבל בקצה של הרחוב יש שני עמודים לזכר הגשר שעמד כאן פעם, הגשר בין הגטו הקטן לגטו הגדול ובתוך העמודים הללו יש מכונות שמראות צילומים שלנקחו באותה הזווית לפני כמעט 80 שנה וזה מחריד, לראות מצד אחד את החיים הטובים של יושבי כסאות הנוח ובמקביל לראות את התמונות בשחור לבן. כמו שילדים משחקים בלעצום עין אחת ולראות עצמים זזים, ככה זה ורשה, כל הזמן עין אחת רואה אחורה ועין אחת רואה הווה והפינה הזו מנציחה את המהות הזו.

בית קרת ורשה

הנקודה השלישית היא ממש כמה מטרים משם, בית קרת.

Chłodna 22/Żelazna 74 Wola

כביכול אין מה לראות כי אלא אם תרמתם במינימום 1000 דולר, לא תוכלו להכנס למבנה הזה שזכה בפרסים על העיצוב שלו. וזה באמת מרתק לחשוב על סופר שיושב כמה שבועות בבית הכי צר בעולם, חי שם וכותב. אבל הרבה יותר מרתק בעיני, לראות איך העבר נכנס לו בחרך של ההווה, תלוי בין שני בנינים, אחד חדש ואחד מימי מלחה"ע השניה, על קו חומת הגטו ומזכיר שהוא לא יעלם, כמו שעליית הגג של אנה פרנק לא תעלם מהזכרון של כולנו, בית קרת הוא מעין עליית גג קולקטיבית שמזכירה לכולנו שאי אפשר לברוח מההיסטוריה אבל מותר להסתכל גם קדימה.

מוזאון יהדות פולין ורשה

מוזאון יהדות פולין:

לפני שאני נכנסת לפרטים, חשוב לי מאד לציין שהשואה היא חלק קטן מהתיעוד במוזאון, למרות שכשעושים את המסע הזה, די ברור לאן זה מוביל בסופו של דבר. המסלול מחולק ל60 תחנות בהיסטוריה של יהדות פולין ורק כחמש מתוכן עוסקות בשואה נטו.

מאחורי האנדרטה לזכר גטו ורשה,  נבנה אחד הבנינים המדהימים ביותר בהיסטוריית מבני ההנצחה, (לטעמי כמובן), הבניין של מוזאון יהדות פולין. מדובר במבנה עצום שמורכב מזכוכיות שעליהן צרובות אותיות בעברית וקירות שנראים כמו דיונות חול ענקיות שקפאו בזמן. לצערי עדיין לא הזמנתי את הספר מחנות המוזאון, (הוא שוקל טונות), אז אני לא יכולה לספר לכם הרבה על תהליך התכנון של האדריכלים הפינים אבל נרמז לי בעבר שאני קצת חופרת כשזה מגיע לארכיטקטורה אז אני אעצור כאן 🙂

מוזאון יהדות פולין בורשה 2

השלב הראשון בסיור מתחיל בהפקדת חפצים, (תפקידו הכל, שהידיים יהיו פנויות, זה ארוך ומתיש ואתם לא רוצים לסחוב שום דבר), והשכרת מכשיר שילווה אתכם במשך הסיור עם הסברים על כל תחנה. יש בכל השפות, כולל עברית כמובן.

התחנה הראשונה מתעדת את לידת אשכנז לאחר נפילת בית שני ויש גם אזכורים לגלות של לאחר חורבן בית ראשון. משם, ממשיכים עוד 60 תחנות עד לימינו. התצוגה נעשתה במלאכת מחשבת מטורפת, כמות האנשים המוכשרים שבנו את הדבר הזה לא נתפסת, זה שילוב של אומנות וטכנולוגיה והיסטוריה ושיחזור ובאמת שאין לי מילים לתאר את החוויה הזו – אני פשוט חושבת שכל יהודי צריך להיות שם לפחות פעם אחת. דרך אגב, היינו שם ביום חג של הפולנים, לא ציפינו לראות אותם שם בכלל אבל המוזאון היה עמוס בפולנים, ילדים קטנים עם ההורים, אנשים מאד מבוגרים, והיה די מרגש לראות גויים באים ללמוד על ההיסטוריה של היהודים ומה שאבותיהם עשו להם באלף שנים האחרונות.

בגלל שממש קשה להעביר את החוויה הזו במילים אני אעצור כאן מבחינת ההסברים ורק אגיד שבאמת מדובר בחוויה בלתי נשכחת וגם אם לא ממש בא לכם, מבטיחה לכם שתודו לי אחר כך.

 כמה טיפים לגבי הביקור במוזאון:

  1. זו חוויה מתישה, נחשפים לכמויות אינפורמציה עצומות וזה לא פשוט. אם יש לכם אופציה לפצל את הביקור במוזאון ליומיים, עדיף. אני חושבת שזה סיור שיהיה קשה לילדים קטנים מבחינת ריכוז והליכה ארוכה וגם לאנשים מאד מבוגרים, זה מתיש פיזית, באמת כדאי לפצל.

  2. אם אתם לא יכולים לפצל, תפנו לכם יום שלם, תגיעו בשעת הפתיחה וקחו בחשבון שלפני חמש-שש בערב, לא תצאו משם וגם אל תעשו תוכניות גרנדיוזיות לערב, אתם תהיו מותשים.

  3. יש במוזאון מסעדה יהודית כשרה, לא רעה בכלל. יש שם הכל, מאוכל יהודי פולני ועד חומוס ופלאפל. אני ממליצה לעשות את 30 התחנות הראשונות ואז ללכת לאכול צהריים, לנוח קצת ולהמשיך את החלק השני.

  4. אם יש לכם ילדים שלומדים השנה לבגרות בהיסטוריה, זה המקום שיגרום להם לרצות להוציא ציון מעולה כי כל מה שהמורים שלנו מעבירים בצורה די משעממת בחומר לבגרויות, מופיע שם בצורה מאד מענינת ומובנת.

הרובע היהודי קרקוב 8

יאללה נוסעים לקרקוב:

במשך שנים חלמתי לנסוע לקרקוב. שמעתי שזו עיר מגניבה ושסצנת הג'אז שם מדהימה ויש מלא צעירים ועוד כל מיני דברים שעושים חשק. לצערי די התאכזבתי אבל היינו שם רק יום אחד ונראה לי שהביקור ברובע היהודי פשוט עשה לי איכסה אחד גדול.

מכירים את המושג כסף ורוד? מדובר במושג שמגדיר את כח הקנייה של קהילת הלהטב"ים. וזה הדבר הראשון שקפץ לי לראש כשהגענו לרובע היהודי בקרקוב: לגייז יש פינק מאני ולקרקוביאנים יש שואה-מאני.

הרובע היהודי קרקוב

זו ללא ספק אחת החוויות המקאבריות ביותר שנתקלתי בהן: יש להם סיורי שואה על טוקטוק, סיורי שואה על טיולית, סיורי שואה על אופניים… ומכל עבר מדריכים עולצים עם דגלים מספרים בשמחת חיים מעוררת קנאה על היטלר ורשימת שינדלר וכל מה שאתה רואה בעיניים שלהם זה את הדולרים כמו באיזה סרט מצוייר ובא לך להקיא.

מבחינתי שיא השיאים היה כשרצינו להכנס לבית כנסת ודרשו מאיתנו תשלום. עכשיו בחיי, אם היו מבקשים ממני תרומה היו מקבלים בכיף אבל למנוע מיהודים להכנס לבית כנסת אם הם לא ישלמו??? לא שילמנו, לא נכנסנו, די נגעלנו.

יש אזור קטן של בתי קפה ופאבים שהיה בו שיפור ניכר והרגיש שבאמת הצעירים מנסים לייצר הנצחה שנוגעת בזמן הווה ועבר כמו בורשה אבל הכניסה לרובע פשוט מחרידה.

קרקוב הרובע היהודי 2

גטו קרקוב זה כבר סיפור אחר, (הוא נמצא בצד השני של הנהר ולא קרוב לרובע היהודי), שם כבר לא ראינו את רדיפות הכסף וככר גיבורי הגטו באמת מרגשת.

 אני לא יודעת אם זה כי היינו שם ביום חג שהיא היתה נטושה או שהיא נטושה בד"כ אבל לראות ככר (זגודי, נקראה גם כיכר השילוחים), ריקה מאנשים, מלאה בכסאות שפעם ישבו עליהם האנשים שנרצחו, (באופן מטאפורי כמובן), ונאספו למוות מן הככר, באמת חוויה מטלטלת.

כיכר גיבורי הגטו קרקוב

משם הלכנו לכוון המפעל של שינדלר והמוזאון לאומנות מודרנית. עשינו את זה ברגל כך שלא היינו ערוכות למה שמצפה לנו אבל כדי להגיע לשם צריך לעבור בתוך הבטונאדה הזו ונראה לי שהתמונות מדברות בעד עצמן ומסבירות את החוויה החזקה הזו.

גטו קרקוב

בית שינדלר היה סגור אז לא ראינו כלום אבל דווקא המוזאון לאומנות מודרנית הפתיע: בכל זמן נתון  יש שם לפחות תערוכה מודרנית אחת שנוגעת בשואה ובכלל המוזאון מומלץ מאד אם אתם בעניין.

זהו, עד כאן הנצחת השואה בפולין דרך העיניים שלי, מבטיחה לא לבאס ככה בפוסט הבא.

 %d7%a4%d7%90%d7%a0%d7%96%d7%99%d7%a0%d7%92-funzing

מודעות פרסומת

תגובה אחת הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s